בשנים האחרונות אני פוגשת בקליניקה
יותר ויותר אנשים
שחיים בתוך פחד מתמשך.
לא פחד רגעי שחולף,
אלא משהו שמלווה אותם שנים,
שקט מבחוץ, נוכח מבפנים.
הם מגיעים עם כאבים,
שלא חולפים במהירות
בלט או פריצת דיסק,
פריקות כתפיים, קרעים והסתיידויות,
כאבי גב תחתון,
נקודות טריגר צורבות לאורך השכמות,
כאבי ברכיים, כאבי בטן – חלקם מוסברים וחלקם לא,
כאבי ראש, עייפות, חולשה, קושי להירדם…
רגישויות למזון
בקעים למיניהם..
הרשימה ארוכה.
אבל לאט לאט, תוך כדי טיפול,
מתחילה גם שיחה.
ועולים סיפורי חיים.
מתח, עומס, התמודדויות.
מציאות לא פשוטה.
כאב רגשי, צער, אי שקט.
ואז אני מתחילה להתבונן על משהו עמוק יותר:
לא על הסיפור, אלא על איכות הקשר של המטופל עם הגוף שלו?
לא רק גוף שצריך להלביש, לסדר, לתפקד
אלא הגוף כחוויה נוכחת.
כמה הקשבה יש למטופל/ת לגופו/לגופה ?
כמה אינטימיות, חיבה, רכות כלפי הגוף?
רבים מהמטופלים יושבים שעות רבות במהלך היום.
חלקם מתאמנים, מקפידים על חדר כושר, פילאטיס
אך הכאבים לא עוברים.
או חוזרים שוב,
והופ, המטופל מתרגל לכאב
וכאב מתחיל להתקבע כדרך חיים
כמעט תמיד אני רואה דפוס חוזר:
מעבר מכיווץ לכיווץ.
ישיבה – כיווץ.
אימון – כיווץ.
מחשבות – כיווץ.
אבל איפה ההרפיה?
איפה ההתרחבות?
איפה התנועה שמגדילה טווחים, שמאפשרת נשימה?
שריר לא יכול לעשות זאת לבד
השרירים נשארים קצרים, לעיתים “חנוקים”.
חלקם נחלשים ומדלדלים, גם בגילאים צעירים.
והגוף…
פשוט מחזיק.
מחזיק עומס.
מחזיק רגש.
מחזיק פחדים
שלא משתחררים
החוצה
יש רגעים כאלה,
שאנחנו כבר מרגישים טוב יותר…
ואז מחשבה אחת
מחזירה אותנו אחורה.
פחד.
ספק.
תחושת חוסר ביטחון.
פעם חשבתי שצריך “לנצח” את זה.
להיות חזקה יותר.
לחשוב חיובי יותר.
אך דרך תרגול עם הגוף הבנתי משהו אחר:
הפחד לא מגיע כי אנחנו חלשים.
הוא מגיע כי חלק במוח מנסה להגן עלינו.
האזור הזה נקרא Amygdala:
זה החלק במוח שמזהה סכנה באופן אוטומטי וממלא תפקיד בהתנהגות, בוויסות רגשי ובלמידה.
והוא פועל במצבים של מה שהאדם מתרגם "הישרדות", ולא מתוך דיוק.
ומולו יש אזור אחר:
Prefrontal Cortex –
האונה הקדמית,
זו שמאפשרת לנו לבחור, לכוון, לראות קדימה.
אבל כדי שהיא תוביל
אנחנו לא יכולים להיות בתחושת מלחמה עם עצמנו.
אז מה כן עובד?
לא לנסות לעצור את הפחד.
אלא לשנות את היחסים איתו.
ניתן לעבוד עם הפחד
דרך התחברות לגוף
כשמגיעה מחשבה מפחידה,
לא קופצים אחריה מיד.
עוצרים רגע.
נוגעים בגוף.
נושמים.
מרגישים את הגוף.
ושואלים שאלה אחרת:
》》 איך אני רוצה להרגיש עכשיו?
לא בראש.
בגוף.
רוגע קטן.
נשימה עמוקה יותר.
תחושת קרקע.
ונותנים לזה מקום.
כי הכוונה האמיתית לא נוצרת מהמחשבה,
היא נוצרת מהחוויה.
כשהגוף חווה ביטחון, אפילו לרגע,
משהו במוח משתנה.
זה נקרא Neuroplasticity
היכולת של המוח ליצור נתיבים חדשים.
כל פעם שאנחנו לא נשאבים לפחד,
אלא חוזרים בעדינות למה שאנחנו רוצים להרגיש,
אנחנו בונים דרך חדשה.
לא בכוח.
לא במאבק.
אלא בנוכחות.
והאמת?
הפחד עדיין מגיע לפעמים.
אבל היום
הוא כבר לא מנהל.
יש יותר הקשבה.
יותר רכות.
יותר בחירה.
ואולי זה הדבר הכי חשוב שלמדתי:
אני לא צריכה להפסיק לפחד.
אני רק צריכה לזכור
לאן אני בוחרת לכוון.
בהקשבה לגוף ולעצמי
ואולי זה המקום לחזור להתחלה,
לאותם אנשים שמגיעים אליי עם כאבים.
גב תפוס.
כתף כואבת שמסרבת להרפא
ראש שלא מפסיק לכאוב.
גוף עייף, דרוך, מחזיק.
ולא פעם, מתחת לכל זה
נמצא פחד.
וכשאנחנו מתחילים לתת לו מקום
משהו משתנה.
כשנשימה נכנסת לאזור שמכווץ,
כשיש הקשבה במקום בהילות,
כשהגוף כבר לא צריך להחזיק לבד
הוא מתחיל להרפות.
והרבה פעמים, יחד עם ההרפיה
גם הכאב מתחיל לפחות.
לא כי “טיפלנו רק בשריר”,
אלא כי הסכמנו לפגוש את מה שהיה שם כל הזמן.
כי לפעמים,
הריפוי לא מתחיל בלתקן את הגוף
אלא בלהיות איתו.
בהקשבה לגוף ולעצמנו,
אביגיל