יש הבדל מהותי
בין היכולת להיפרד רגשית מתוך נוכחות
לבין אטימות רגשית שמאפשרת לפגוע ולהמשיך הלאה.

מבחוץ זה יכול להיראות דומה:
שניהם יודעים לעבור הלאה.
שניהם לא נשארים תקועים.
שניהם יודעים להתרחק כשהמצב “לא עובד”.

אבל מבפנים
אלו שני עולמות שונים לגמרי.

אטימות רגשית

נולדת לרוב מפחד.
פחד להרגיש.
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד להישאר בשיחה שאין בה שליטה.

זו היכולת להתנתק כדי לא להרגיש.
לדלג מעל קונפליקט.
להשאיר שאלות פתוחות.
להיעלם במקום להתמודד.

זו תנועה מהירה קדימה,
בלי להביט לאחור,
אבל גם בלי לפגוש באמת את מה שהיה
ואת מי שמולך.

לעומתה,

הפרדה רגשית מתוך נוכחות ומודעות
נראית אחרת לגמרי.

זו היכולת שגם אם קשה,
לא לברוח מהרגש,
אלא לפגוש אותו,
ולתקשר אותו עם עצמי ועם הצד השני.

זו היכולת להגיד:
אני מרגיש/ה ש…
אני מבין/ה ש…
אני רואה מה קורה כאן…
ובוחר/ת לעצור.

לא מתוך ניתוק,
אלא מתוך הקשבה.

זו היכולת להניח את הדברים שקופים על השולחן
מתוך אחריות אישית.

הפרדה כזו
לא מוחקת את עצמי
ולא את בן/בת הזוג שמולי.
היא לא דורסת,
ולא נעלמת.

מי שפועל מתוך נוכחות
יודע להרגיש גם אשמה, גם כאב וגם אחריות.
הוא לא מקריב את עצמו,
ולא מעוניין לפגוע באחר כדי להציל את עצמו.

הוא בוחר בטוב לעצמו
בלי לנתק את הלב מהאחר ומהסביבה.

וזו אולי אחת המיומנויות הרגשיות העמוקות ביותר שיש:
לא להיסגר ולברוח,
וגם לא להיבלע.

להישאר אנושי,
רגיש,
מודע
ולבחור.

לבחור בנוכחות ולא בבריחה.
לבחור באחריות רגשית ולא בהאשמה.
לבחור בדיבור ולא בשתיקה שמערערת.
לבחור בעצמי בלי למחוק את האחר.
ולהתמיד בכך, עבור עצמי ועבור בני המשפחה הקרובים אליי.

אטימות רגשית אינה שקט פנימי

היא ניתוק.

זהו מצב שבו אדם מכבה את היכולת להרגיש את האחר,
ולעיתים גם את עצמו,
כדי לא להתמודד עם מורכבות, אשמה, כאב או אחריות.

באטימות רגשית אין חיבור רגשי
גם אם נאמרות המילים “אני אוהב אותך”.

וכשאין חיבור רגשי,
קל מאוד לפגוע באחרים.

לא תמיד מתוך רוע מודע,
אלא מתוך חוסר אמפתיה.
חוסר יכולת להרגיש את ההשפעה של המעשים שלי
על מישהו אחר.
חוסר יכולת להרגיש את הכאב של מישהו אחר.

אנשים עם אטימות רגשית יכולים:
• להיעלם בלי הסבר
• לקטוע קשרים בלי סגירה
• להשאיר כאב פתוח ולהמשיך כרגיל
• להצדיק הסתרה, רמייה ופגיעה בשם “אני דואג לעצמי”
• לא לקחת אחריות
• לעבור במהירות לבני זוג חדשים

בהקשרים מסוימים,
ובעיקר בדינמיקות נרקיסיסטיות,
האטימות הרגשית אינה מקרית.

אצל אנשים עם מבנה אישיות נרקיסיסטי,
האמפתיה לעיתים מצומצמת או מותנית.
הכאב של האחר
לא נחווה כמשהו שמחייב עצירה פנימית.

ובקצה הסקאלה
קיימים גם מבנים פסיכופתיים,
שבהם לא רק שאין חיבור לכאב של האחר,
אלא שלעיתים קיימת אף הנאה
מתחושת שליטה או מסבל של מישהו אחר.

חשוב לי להדגיש:
לא כל מי שפוגע הוא נרקיסיסט.
ולא כל נרקיסיסט הוא פסיכופת.

אבל אטימות רגשית היא קרקע שמאפשרת פגיעה.

לעומת זאת,

הפרדה רגשית מודעת
מבוססת על יכולת להרגיש,
להבין,
להכיר בהשפעה שלי
ולבחור להתרחק
מבלי למחוק את האנושיות.

אדם בנוכחות:
• יודע לשים גבול בלי להשפיל
• יודע לעצור בלי להיעלם
• יודע לבחור בעצמו מבלי להפוך את האחר לבלתי נראה

זה לא ניתוק.
זו אחריות רגשית.

וכשאנחנו לומדים להבחין
בין אטימות רגשית
לבין נוכחות רגשית מודעת,
המילים שנבחר, הפעולות שנבחרמ והבחירה בעצמנו כבר לא באה על חשבון מישהו אחר
אלא מתוך הבנה ורגישות
לעצמי ולאחרים בסיטואציה.

זהו גבול
שלא מוחק
אלא מאפשר תקשורת ובנייה חדשה,
לכולם.

אביגיל