אף אחד לא לימד אותנו להיות עם פחד.
או איך לעמוד מול כאב. איך לבטא כעס.
אנחנו בורחים מהרגשות האלה כמו מאש.

ומה קורה בפועל?
אנחנו בולעים. שותקים. מחביאים כעס בפנים.
לעיתים רבות נמנעים מתקשורת מביקורת, לא לוקחים אחריות, עוברים בני זוג – התחלות חדשות. מפרקים משפחות, אהובים, ילדים שגדלים עם כאב חנוק.

אבל הכאב, הפחד והכעס לא נעלמים.
הם נתקעים לנו בבטן, בכלי הדם, בשרירים, במפרקים.
הם הופכים לכאב כרוני, למחלה, לייאוש.
לבלט או פריצת דיסק כי השלד כבר מתפוצץ מלהחזיק את מה שהדחקנו. לריפלוקס ששורף את הושט, לבקע טבורי או מפשעתי עקב לחצים פנימים גוברים באזור הבטן עד כדי הפרדות הרקמות.
הכאב והעומס הרגשי יכול להופיע כמעי רגיז, חוסר יכולת לווסת מצבי לחץ פחד תחושת חוסר אונים, חוסר ביטחון כלכלי או קיומי ולכן העיכול מהיר וללא תהליך סדיר לספיגת חומרים חיוניים לגוף.

ובכל זאת אנחנו ממשיכים לשחק את המשחק.
להיות “חזקים”, “בסדר”.
מחייכים בחוץ,
לפעמים מורגש כאב לאורך הטוסיק הזרוע או הרגל
הגב מתעקם, זה נקרא סקוילוזיס
זה נוצר בילדות עקב רגש כבד שכובש ודוחף את גב הילד משני הכיוונים.
הכאב בגוף הוא שיקוף לכאב בנשמה.

אנחנו מתרגלים לחיות במתח, עצובים קצת, לא ממש קשובים לעצמנו. מתרגלים למצב.
אוכלים הרבה מתוק, מזון מעובד, תוספי תזונה, תרופות.
מעמיסים ספורט אתגרי, חוגים, מטלות שוכחים שהגוף זקוק גם להרפיה.
לחמצן, לשקט, להפעלה של המערכת הפארא־סימפטטית.
אבל אין זמן – הנה כבר עברנו לדבר הבא.
קשה להיות עם השקט,
אך יותר קשה מהשקט,
זה להיות נוכח לתחושת אכזבה מעצמנו
שיכולה לעלות כאשר אנחנו בשקט
מתבוננים

וכך אנחנו מתרגלים להיות תוקפניים, נוקשים, מתפרצים אפילו על האנשים שאנחנו הכי אוהבים.
האסימונים לא נופלים.
אנחנו לא מצליחים להשאר בשמחה פנימית ושלווה קבועה, מדוע?
חושבים שמעמד, כסף, רכוש יחליפו טוב לב, כנות, ורגישות.

הילדות שלנו מלאה תסכולים שלא קיבלו ביטוי.
רובנו לא בכינו באמת.
לא צרחנו על מי שהיה צריך.
לא נתנו לפחד לצאת דרך הגוף.
לא נתנו לחרדה הקיומית לנענע אותנו.

אנחנו מרחיקים את הפחד והכעס מאיתנו, לא מאפשרים לו ביטוי – ולכן מתנהלים מתוך פחד וכעס תמידי. התרגלנו לחיות כך.

אז אנחנו מתרחקים מהרגשות שלנו
אך מתנהלים דרכם.
הפחד שאנחנו לא מוכנים להרגיש – שולט בנו.
הכעס שלא העזנו להוציא – מחליט בשבילנו ומתפרץ במפתיע. לאחר מכן נרגיש מרוקנים ותחושת אשם תעלה שננסה להדחיק אותה, איך? דרך צדקנות וקורבנות
כולנו שם, גם אלה שנראים חזקים, מצליחים, ושמחים. ממלאים את עולמם ברכוש כסף ומעמד.

האמת פשוטה:
הדרך היחידה להתמודד עם רגש היא להיות איתו.
כן – להיות בפחד.
להרגיש אותו. לתת לו לשטוף, לערער, לטלטל.
להרגיש חוסר אונים, תקיעות, את הצרחה שחונקת את הגרון.
לבכות. לצרוח. לבעוט. לקלל. להשתולל.
בלי לייפות. בלי להסביר. בלי להסתיר.
לתת לו ביטוי,
לנוע החוצה

אבל אנחנו לא שם.
אנחנו חברה שמפחדת להרגיש.
מעדיפים מסכות: להיראות יפים, חכמים, מתוחכמים.
“אל תראה חולשה, ינצלו אותך.”
אז אנחנו הולכים עם בטן מלאה פחד, מתנהלים מתוך כאב, חיים מתוך תחושת דריכות מתמדת –
ומספרים לעצמנו סיפור יפה שאנחנו בשליטה.

אבל אנחנו לא.
הפחד המודחק מנטישה מנהל אותנו.
הכאב על האובדן יושב לנו בצוואר ובבית החזה.
המחשבות האין סופיות מערפלות את הראיה הרגשית
הכעס המחופש לביטחון עצמי והאכזבה מעצמנו קובעים את האהבות שלנו, את הקריירה שלנו, את החלומות שלנו.
בוחרים בשבילנו מי יהיה בן או בת הזוג.
במקום לחיות – אנחנו שורדים. מחייכים
גם אם יש לנו BMW סדרה 4 או פרארי פורטופינו.

אין לי פתרונות לתת.
אני בעצמי עדיין חוקרת.
וכנראה אחקור כל חיי
אבל מצאתי משהו קטן:
עשר דקות ריקוד בפארק
אני מניעה כל מפרק, כל עצם,
מקשיבה לגוף.
ופתאום הבכי עולה.
אני נותנת לו לצאת.

נותנת לעצמי להיות בכאב,
בתחושת האובדן, חוסר האונים, בריקנות.
נותנת לעצמי להיות בחושך אבל ממשיכה לנוע.
כי רגש הוא תנועה
שמבקש ביטוי
ואז יוצא החוצה דרך תנועה
מפנה מקום לתחושת
שלווה בטחון ושמחה
וכך חוזר חלילה
עד שהתנועה הרגשית נעשית
קלה ומהירה יותר
רגש הוא תנועה אנרגטית
וחייב תמיד לנוע
IN & OUT